סיפורי הצלחה מרגשים: משפחתם של מוטי ורינה
משפחתם של מוטי ורינה – הרגע שבו הפסיקו רק לשרוד
מוטי ורינה, הורים לחמישה ילדים, כבר היו מוכרים כמעט בכל קופת צדקה וארגון חסד בעיר. במשך שנים הם חיו בתוך מעגל אכזרי של עוני, חובות והשפלות. כל חודש התחיל בתקווה קטנה ונגמר בפחד גדול יותר. הטלפון היה מצלצל בלי סוף – בעל הדירה, הבנק, חברת החשמל, גמ"חים. לפעמים מוטי פשוט היה מכבה את הטלפון ויושב בחושך כי כבר לא היה לו כוח לשמוע עוד איום ועוד דרישת תשלום.
בלילות, אחרי שהילדים היו נרדמים, רינה הייתה בוכה בשקט כדי שלא ישמעו אותה. היא ניסתה לחשב שוב ושוב איך אפשר לקנות גם אוכל, גם תרופות לילד וגם לשלם חשבון מים שכבר עמד לפני ניתוק. לפעמים היא ויתרה על אוכל לעצמה כדי שלילדים יהיה מה לאכול בבוקר. הילדים התחילו להרגיש את המצב. הם הפסיקו להזמין חברים הביתה. הבן הגדול ביקש מאמא שלו שלא תגיע לאסיפת הורים כי התבייש שהצ'קים חזרו שוב לבית הספר.
מוטי נשבר מבפנים. "הרגשתי שאני כבר לא אבא," הוא סיפר מאוחר יותר. "רק אדם שרודף אחרי עוד הלוואה ועוד שקית אוכל."
בכל פעם מחדש הם עברו בין קופות צדקה וארגוני חסד שונים. האנשים היו טובים ורצו לעזור, אבל העומס היה עצום. עם הזמן, מוטי ורינה הרגישו שהם הפכו לעוד מספר ברשימה ארוכה של משפחות שמגיעות לקבל תלושי מזון או ארגזי אוכל. איש כבר לא באמת שאל מה קורה איתם לעומק. איך יוצאים מזה. איך בונים חיים חדשים. "נתנו לנו אוכל לשבת," רינה אמרה, "אבל אף אחד כבר לא האמין שאפשר להציל את החיים שלנו."
כשהם הגיעו לראשונה ל־Lema'an Achai הם כבר היו בלי אמונה. הם היו בטוחים שזה יהיה עוד מקום שייתן עזרה זמנית וימשיך הלאה. אבל בלמען אחי מישהו סוף־סוף עצר והקשיב להם באמת. לא רק לחשבונות – אלא לכאב, לבושה, לפחד ולחלומות שכמעט מתו.
הצוות בנה עבורם תוכנית שיקום מלאה: ייעוץ כלכלי, טיפול רגשי, הכוונה מקצועית, מיצוי זכויות וליווי אישי צמוד. זה לא היה קסם של יום אחד. היו נפילות, היו רגעים של ייאוש, אבל בפעם הראשונה בחייהם הם לא היו לבד.
שנתיים אחר כך – הבית נראה אחרת לגמרי. מוטי עובד היום כנהג בחברת משלוחים גדולה עם משכורת קבועה ויציבה. רינה סיימה קורס הנהלת חשבונות וכיום עובדת במשרד מקומי כמה ימים בשבוע. הילדים חזרו לחייך, הבית כבר לא מלא בפחד, והשולחן בבית הפך שוב למקום של שיחה ושמחה במקום חרדה ודמעות.
אבל אולי השינוי הגדול ביותר היה דווקא בדברים הקטנים. פעם מוטי היה מתבייש אפילו להיכנס לשיעור תורה בשכונה. הוא הרגיש שכל מי שמסתכל עליו מרחם עליו. לפעמים היה עומד מחוץ לבית הכנסת כמה דקות, מסתובב וחוזר הביתה בלי להיכנס.
היום, אחרי העבודה, יש לו זמן ושקט נפשי לשבת ללמוד תורה בערבים ברוגע ובשמחה. "פעם ברחתי מאנשים," הוא אומר, "היום אני מסוגל שוב להרים את הראש."
בערב אחד, כשישבו יחד לארוחת ערב פשוטה ושקטה, רינה התחילה לבכות שוב. אבל הפעם אלה היו דמעות אחרות.
"פעם בכינו כי לא ידענו איך נמשיך למחר", היא אמרה. "היום אנחנו בוכים כי סוף-סוף יש לנו עתיד."
מוטי ורינה, הורים לחמישה ילדים, כבר היו מוכרים כמעט בכל קופת צדקה וארגון חסד בעיר. במשך שנים הם חיו בתוך מעגל אכזרי של עוני, חובות והשפלות. כל חודש התחיל בתקווה קטנה ונגמר בפחד גדול יותר. הטלפון היה מצלצל בלי סוף – בעל הדירה, הבנק, חברת החשמל, גמ"חים. לפעמים מוטי פשוט היה מכבה את הטלפון ויושב בחושך כי כבר לא היה לו כוח לשמוע עוד איום ועוד דרישת תשלום.
בלילות, אחרי שהילדים היו נרדמים, רינה הייתה בוכה בשקט כדי שלא ישמעו אותה. היא ניסתה לחשב שוב ושוב איך אפשר לקנות גם אוכל, גם תרופות לילד וגם לשלם חשבון מים שכבר עמד לפני ניתוק. לפעמים היא ויתרה על אוכל לעצמה כדי שלילדים יהיה מה לאכול בבוקר. הילדים התחילו להרגיש את המצב. הם הפסיקו להזמין חברים הביתה. הבן הגדול ביקש מאמא שלו שלא תגיע לאסיפת הורים כי התבייש שהצ'קים חזרו שוב לבית הספר.
מוטי נשבר מבפנים. "הרגשתי שאני כבר לא אבא," הוא סיפר מאוחר יותר. "רק אדם שרודף אחרי עוד הלוואה ועוד שקית אוכל."
בכל פעם מחדש הם עברו בין קופות צדקה וארגוני חסד שונים. האנשים היו טובים ורצו לעזור, אבל העומס היה עצום. עם הזמן, מוטי ורינה הרגישו שהם הפכו לעוד מספר ברשימה ארוכה של משפחות שמגיעות לקבל תלושי מזון או ארגזי אוכל. איש כבר לא באמת שאל מה קורה איתם לעומק. איך יוצאים מזה. איך בונים חיים חדשים. "נתנו לנו אוכל לשבת," רינה אמרה, "אבל אף אחד כבר לא האמין שאפשר להציל את החיים שלנו."
כשהם הגיעו לראשונה ל־Lema'an Achai הם כבר היו בלי אמונה. הם היו בטוחים שזה יהיה עוד מקום שייתן עזרה זמנית וימשיך הלאה. אבל בלמען אחי מישהו סוף־סוף עצר והקשיב להם באמת. לא רק לחשבונות – אלא לכאב, לבושה, לפחד ולחלומות שכמעט מתו.
הצוות בנה עבורם תוכנית שיקום מלאה: ייעוץ כלכלי, טיפול רגשי, הכוונה מקצועית, מיצוי זכויות וליווי אישי צמוד. זה לא היה קסם של יום אחד. היו נפילות, היו רגעים של ייאוש, אבל בפעם הראשונה בחייהם הם לא היו לבד.
שנתיים אחר כך – הבית נראה אחרת לגמרי. מוטי עובד היום כנהג בחברת משלוחים גדולה עם משכורת קבועה ויציבה. רינה סיימה קורס הנהלת חשבונות וכיום עובדת במשרד מקומי כמה ימים בשבוע. הילדים חזרו לחייך, הבית כבר לא מלא בפחד, והשולחן בבית הפך שוב למקום של שיחה ושמחה במקום חרדה ודמעות.
אבל אולי השינוי הגדול ביותר היה דווקא בדברים הקטנים. פעם מוטי היה מתבייש אפילו להיכנס לשיעור תורה בשכונה. הוא הרגיש שכל מי שמסתכל עליו מרחם עליו. לפעמים היה עומד מחוץ לבית הכנסת כמה דקות, מסתובב וחוזר הביתה בלי להיכנס.
היום, אחרי העבודה, יש לו זמן ושקט נפשי לשבת ללמוד תורה בערבים ברוגע ובשמחה. "פעם ברחתי מאנשים," הוא אומר, "היום אני מסוגל שוב להרים את הראש."
בערב אחד, כשישבו יחד לארוחת ערב פשוטה ושקטה, רינה התחילה לבכות שוב. אבל הפעם אלה היו דמעות אחרות.
"פעם בכינו כי לא ידענו איך נמשיך למחר", היא אמרה. "היום אנחנו בוכים כי סוף-סוף יש לנו עתיד."
סיפורי הצלחה נוספים
משפחת כהן מנתיבות
ממלחמה לשיקום – סיפור מרגש!
משפחת ברק
יומו הגדול של נועם
